כבר 25 שנה / אבשלום אדרת, 2022
החיים התהפכו, הכל השתנה,
היינו צעירים ב- 25 שנה.
התגייסת לצבא, בריא וחסון,
מלא בציפיות, נער גאון.
נקלעת לסביבה די קשוחה,
לתפקיד שלא העלית בדעתך.
הדיכאון החל לכרסם בעוצמה,
זה היה כבר לפני – 25 שנה.
וכשהמצוקה גברה והפכה בלתי נסבלת,
וההישארות בחיים נהייתה מאמללת,
שמת קץ לחייך הכה קצרים,
אנחנו נותרנו לחיים אחרים.
הרבה שאלות ותהיות של איך ולמה,
נעלמת מחיינו, נשמתך נדמה.
היכן טעינו, מה אפשר היה לעשות,
אנחנו נותרנו, נפשות נרמסות.
איזו משמעות נמצא עתה לחיינו,
עד כמה נוכל לסלוח לעצמנו.
הלכת למותך, לבד ומדוכא,
עד מתי ליבנו יבכה.
למדנו, לאט, את מותך להפנים,
קלטנו שלעולם נחיה את יום הדמים,
את ההודעה שבאחת שינתה את הכל,
ועימתה גם אותנו האם להיות או לחדול.
הבנו שכלום לא יחזור למה שהיה,
נפשנו לתמיד תישאר הומיה.
לכתך צבע את עולמנו בשחור,
שנים המשיכה נשמתנו לסעור.
הזמן לא ריפא, האסון נחרך בגופנו,
היה לגמרי לא פשוט לחזור לעצמנו.
כל אחד במשפחה חיפש את דרכו,
יוצר משמעות לחייו, לאיטו.
ואני, לעצירת אסונות כאלה נרתמתי,
לסייע במקום שבו אני – לא הצלחתי.
לבער את הבורות, להגביר מודעות,
כדי למנוע עוד התאבדות.
כדי שאדם שנקלע למצוקה אובדנית,
ידע שניתן, גם כשמאד קשה, ליצור תפנית.
וגם הכאב הכי צורב והכי חד,
עשוי להיפסק – הוא לא יימשך לעד.
שיש לו מה לתרום לעולם, למשפחתו,
שבכל ליבם כה אוהבים אותו.
שחייו יכולים להיות בהירים כזהב,
אם רק לא יעצור אותם – במו ידיו.
הגיע הזמן שיפציע האור בתוך העלטה,
של מי שעבורם כל יום הוא כמו עקדה.
כאב מתמשך וסבל עד-בלי-די,
ושבמוחם מתרוצץ "טוב מותי מחיי".
עלינו כחברה מוטלת האחריות,
לעשות הכל כדי שאותו אדם לא ימות.
המשימה אדירה, אבל בל ניחת,
כבר חז"ל האדירו את כל המציל נפש אחת…
היש דבר נשגב מהצלתם?
מהפיכת מי שבחיים מאס ואת גורלו חתם,
לאדם שיביא לעצמו ולעולם שפע וברכה,
ובכך גם יציל מאסון את כל המשפחה?
כבר 25 שנה שאני בתוך השליחות,
צוואה שהשאיר לי בני לצד הבכות.
אנו חייבים זאת – לו ולכל דומיו,
הבה נפעל באומץ למניעת התאבדויות – עכשיו!
