אודות ערן אדרת ז"ל

יום אחד, בחודש יוני 1997, השתנה עולמי והשתנתה כל גישתי כלפי האינטרנט.
באותו יום קמתי כדרכי בשבע בבוקר ונסעתי לירושלים. התקיימה בבנייני האומה באותו זמן תערוכת אינטרנט והחברה הקטנה שלי הציגה באחד הדוכנים את מוצרי הלומדה שלנו. זה היה היום השני של התערוכה. על סמך ההתעניינות במוצרים שלנו שהייתה ביום הראשון של התערוכה, נסעתי מלא אופטימיות לירושלים.

כשהגעתי לבנייני האומה, כל הדוכנים עמדו מסודרים, מבריקים ונכונים לקבל את קהל האלפים שעמד להגיע בכל רגע. התמקמתי בדוכן כשכולי מלא ציפייה דרוכה ואפילו התרגשות לקראת פתיחת התערוכה. בערך כחצי שעה לאחר פתיחת התערוכה, מגיעים אלי שני אנשים במדי צבא. אני מבקש מהם להמתין מעט עד שאסיים את שיחתי עם אדם אחר, אך הם מתעקשים לדבר איתי. ביקשתי את סליחתו, וחשבתי לעצמי שאולי טמונה דווקא כאן הזדמנות עסקית גדולה, לפעילות משותפת עם הצבא.

שני האנשים ביקשו ממני, באופן יוצא דופן, שנצא אל מחוץ לאולם כדי שנוכל לדבר בשקט. הייתי מאוד מתוח ונרגש. יצאתי אל מחוץ לאולם ושם, בפינה, כשהם מבקשים ממני לשבת תחילה, הודיעו לי אנשי הצבא, בקול שקט, כי בני, ערן, נמצא ללא רוח חיים בשדה ליד הבית כשנשקו האישי לידו וכדור אחד חסר במחסנית.

התגובה שלי הייתה מאד סוערת. התפרצתי, בכיתי, והתעלמתי לחלוטין מהקהל הגדול של אנשים שהיה סביבי בתערוכה. לא העליתי על דעתי באותו רגע שאחרי מספר חודשים אגלה שאותו אינטרנט שרק שעה קלה לפני כן הצטייר בעיניי כמקום פתוח, חופשי ומוגן היה גורם קריטי במותו של בני היקר.